מה הקשר בין אלזה לקוסקוס הכי טעים בעולם?


אמא שלי אף פעם לא נתנה לנו להתקרב למטבח. וחבל, היא מבשלת אוכל אליפות. עולה מאפגניסטן שמכינה את המרק תימני הכי טוב שיש. בתור ילדה אני מניחה שמאד נהניתי מהעובדה שאני לא צריכה לבשל, בטח שלא לנקות או לעשות כלים, אבל ממרחק השנים ובתור אמא לשניים זה די מבאס. אני שרלי ואני לא יודעת לבשל. ז'תומרת, אני יודעת לבשל, אבל לא בטוח שלזה התכוון המשורר..

רצה הגורל (או שזה די הגיוני בעצם) והילדים שלי לא אכלנים כאלה גדולים. יום אחד הייתי עם הקטן בבדיקה שגרתית אצל הרופא ואמרתי לו שהוא כמעט ולא אוכל. הוא אמר שאולי האוכל לא טעים לו. יש לו מזל שהוא חמוד.

כשהילדים היו קטנים הצלחתי להתחמק מהמטבח די באלגנטיות. כשמשהו קשה לנו אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות כדי לא להתמודד עם הדבר שכל כך מאיים עלינו. אז הייתי חוזרת עם קופסאות מאמא (טוב נו, גם היום לפעמים..), כפרה-עליו היה מבשל ופיצה-פיתה כיכב בארוחת הערב. אבל מאז שהם בגני עירייה מלאכת ארוחת הצהריים על כתפיי ואפשר לומר שיש השתפרות קלה. מצד שני, יכול להיות שהילדים פיתחו חוש טעם קצת לקוי, כי ביום שהגדולה אמרה לי שהקוסקוס שלי הוא הקוסקוס הכי טעים בעולם (משקית כן?) קצת ריחמתי עליה. במיוחד שהייתה לה מטפלת טריפוליטאית שמכינה קוסקוס אמיתי טעיייים! מסכנה, שכחה איך הטעם שלו אמור להיות.

אבל למה בעצם אני מבלבלת לכם את המוח על כישורי הבישול הדרושים-שיפור שלי? (מלבד העובדה שאולי מישהו יעשה לי משלוחי טייק אווי?)

כי בבסיס שלהם ילדים הם סקרנים ורוצים לעזור, וללמוד, ולדעת. ולאט לאט, בלי לשים לב, ובוודאי לא מכוונות רעות, אנחנו גורמים לזה לגווע. הרבה יותר פשוט להכין ארוחת ערב לבד (שלא לומר, לתקתק..) או לערוך את השולחן, הרבה יותר מהיר להכין את העוגה בערב כשהם ישנים, ובטח לעשות כלים יהיה הכי בטוח לעשות בעצמנו.

אבל אז מה קורה בעצם? הרווחנו זמן והכל יוצא בדיוק כמו שרצינו ושום צלחת לא תישבר, רחמנא ליצלן, אבל הפסדנו בדרך דברים הרבה יותר חשובים.

אחת הדרכים הפשוטות (אבל הכי קשות לנו) להעצים ילדים היא שהם ירגישו תורמים ומועילים במשפחה ובבית. ילד שהכין את ארוחת הערב לבדו או אפילו יחד עם ההורה, ירגיש גאה בעצמו, תחושת הערך שלו תעלה ותחושת השייכות שלו תתחזק. בנוסף, ברגע שהוא מרגיש חלק, ושבאמת רואים אותו בבית, ולא מילולית, גוברים הסיכויים שהוא ירצה לשתף פעולה גם באפיקים אחרים (מי אמר 'כנס למקלחת' ולא קיבל?).

בשלב הראשון אנחנו צריכים להקשיב לאלזה וללמוד לשחרר. בעצם, זה החלק הקשה ביותר, אבל ככל שנתאמן ונרגיש את האפקט החיובי של זה על הילד (תסתכלו על העיניים שלהם, הם ינצצו. לא סתם אמרו שהם הראי לנפש) עם הזמן יהיה לנו יותר קל.

בשלב השני אנחנו צריכים להתאמן בלנשום עמוק ולא לתקן אחריהם את מה שהם עשו. גם אם הסלט ייחתך עקום, וגם אם הכביסה תתלה מקומטת על החבל. נכון, אנחנו רוצים רק בטובתם, ו'אם לא נגיד לו, איך הוא ילמד?' (ילמד, אל תדאגו) אבל בסופו של דבר אנחנו אמנם מלאים בכוונות טובות אבל הילד מקבל את המסר 'מה שעשיתי לא מספיק טוב' ומפרש את זה 'אני לא מספיק טוב'. אז אם כבר החלטנו לשחרר, אז עד הסוף.

ממש קשה לכם לשחרר? תבחרו משהו קטן שאתם שונאים לעשות ותנו לילד להיות אחראי עליו. לדוגמא, אני שונאת למלא בקבוקי מים לגן ולביה"ס (אל תחפשו היגיון. אין) אז התפקיד הועבר לילדים. הם נהנים מהעצמאות והאחריות, אני נהנית שזה ירד ממני וכולם שמחים, לא רע נכון?

בשלב הבא, להכין סנדוויץ לביה"ס….   🙂

אז מה הדבר הקטן שאתם הכי שונאים לעשות בבית? יכול להיות שהילדים ממש ישמחו לקחת את האחריות על עצמם- שווה לנסות..

נתראה בשמחות,
שרלי

 
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח אליכם עדכון על פוסטים חדשים

 

תגובות

תגובות