להקשיב באמת זה להקשיב מהלב


"אני לא מסוגלת יותר, אין לי כבר כוח!"
פגשתי אותה, כמו בכל יום, בכניסה לגן. העיניים הירוקות היפות שלה היו כל כך עייפות, ואת המבט המתוסכל שלה אי אפשר היה לפספס. "איזה בוקר סיוט היה, את לא מאמינה! הם לא מקשיבים לשום מילה שאני אומרת, עושים לי דווקא, לא רוצים להתלבש, לא לנעול נעליים, כלום! נמאס לי, נשבעת לך שאין לי כבר כוח".
"גם לי לא היה כוח אם הייתי צריכה להתמודד עם תאומים בני 4 לבד…" חשבתי, אבל לא אמרתי.

טוב, איך אני עוזרת לה? מה להגיד לה? הסתובבו לי בראש מיליון מחשבות לכל הכיוונים. להגיד לה שהיא צריכה קצת זמן לעצמה כדי לנשום? היא יודעת. אבל בתור אם חד הורית ללא עזרה מההורים אין לה כל כך הרבה לאן לברוח כדי להתמלא מחדש. והיא חייבת. בשביל עצמה אבל גם בשבילם.
הצעתי לקחת את הבנים יום אחד אלינו כדי שתנוח, אבל היא הודתה לי בחיוך ואמרה שזה בסדר, לא צריך. מכירה אותה כבר שקשה לה לקבל עזרה, אבל בכל זאת מנסה מדי פעם.
אחרי כמה דקות של שיחה נפרדו דרכנו.
"תודה רבה לך" היא הסתובבה ואמרה עם חיוך גדול.
"על מה תודה? בכלל לא אמרתי לך כלום.."
"ההקשבה הלא שיפוטית שלך עזרה לי מאד".
חייכתי לה בחזרה ואיחלתי לה יום טוב.

למחרת נפגשנו שוב. המבט שלה כבר היה אחר. "היה אתמול יום ממש טוב. הייתי יותר רגועה ושיחקנו ביחד וגם בבוקר היה הרבה יותר טוב".
לא הופתעתי. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה מישהו שיקשיב לנו. באמת. בלי לבקר, בלי לשפוט, רק שיהיה שם בשבילנו ויגיד שהוא מבין. שזה בסדר. שזה נורמלי לאהוב את הילדים שלך הכי בעולם ובכל זאת להרגיש שאת נחנקת ואת צריכה קצת לבד.
לפעמים זה גם כל מה שהילדים שלנו צריכים מאיתנו.
שנביט עליהם בעיניים טובות ונקשיב להם. בלי לתת עצות, בלי להגיד "אבל למה…?" בלי "אבל היית צריך לעשות…" פשוט להקשיב. מהלב.
(וזה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע..)
זה עושה פלאים, תנסו.

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח אליכם עדכון על פוסטים חדשים

 

תגובות

תגובות