יום אחד הם יפרשו כנפיים


בוקר. בדרך לגן רואה ילד קטן עם אמא שלו. הילד, כולו שמח וטוב לב (ילד, בוקר!), קיפץ לו בעליזות והתחיל לטפס על שפת מדרכה נמוכה בין הגינה לשביל. (אני מדגישה- לא ליד כביש).

"אל תעלה על זה, זה מסוכן- אתה תיפול ותקבל מכה" אמרה בקול תקיף, הורידה אותו ונתנה לו יד צמוד צמוד אליה. בשניה אחת החיוך נעלם ובדמיוני ראיתי איך משפט קטן קיצץ לו עוד חתיכה מהכנף.

באחד הפרקים בתוכנית "משפחה מאושרת בשישה שיעורים" ברברה ברזין, אחת המשתתפות, אמרה משפט שנחרט בזכרוני:  "להיות הורה זה לא לספק לילד את כל מאוויו ואת כל משאלות ליבו מהרגע להרגע בעוד שניה וחצי. להיות הורה זה להצמיח לילד שלך כנפיים מאד גדולות, אבל מאד גדולות, כדי שיוכל לעוף בסופה בחושך ולהגיע. כי ביום אביב כולם מגיעים"

יש לנו המון תפקידים כהורים אבל אחד התפקידים החשובים ביותר הוא לאמן את הילד לחיים האמיתיים.
לחזק לו את שריר התסכול – כי במהלך חייו הוא יהיה חשוף להמון רגעים מתסכלים, ולא תמיד אנחנו נהיה שם לצידו כדי לעודד אותו. אנחנו צריכים ללמד אותו לעודד את עצמו ולהיות מסוגל לחוות את התסכול אבל גם לצמוח ממנו ולא לשקוע.
לא תמיד הוא יקבל את מה שהוא רוצה – הוא מתחיל להבין את זה כבר בגן כשהוא מוקף בעוד 30 כמוהו – ואנחנו צריכים ללמד אותו מה אפשר לעשות חוץ מלרקוע ברגליים בבכי או לקחת בכוח את מה שהוא חושב שמגיע לו.
לא תמיד הוא יצליח בפעם הראשונה – לפעמים אפילו לא בפעם החמישית – אבל כדי שהוא לא יתייאש וירים ידיים הוא צריך להתאמן ולא לפחד לנסות, להעז, לפרוץ גבולות, ללכת לפעמים נגד הרוח ולסלול לעצמו את השביל. בדרך אנחנו חייבים כל הזמן להאמין שהם מסוגלים ואח"כ גם להגיד להם את זה בכל הזדמנות שיש.

הילדים שלנו גדלים ומתפתחים ובכל פעם שהם מצליחים לעשות משהו בכוחות עצמם מתחזקת אצלהם תחושת המסוגלות. ואם נחזור לברברה, אז הכנפיים שלהם מתחזקות עוד קצת.
המטרה בסופו של דבר היא שהם יעופו בכוחות עצמם בסופות שהחיים יזמנו להם.

לפעמים המחשבה הזו קשה לנו. האהבה העצומה שאנחנו מרגישים גורמת לנו לחשוב שהורות זה לתת לו את כל מה שהוא רוצה ולעשות בשבילו הכל, אבל באופן אבסורדי, דווקא אז אנחנו בעצם עסוקים בעצמנו ולא בילד. אנחנו מחזקים את תחושת המשמעות שלנו כהורה במקום להתרכז בחיזוק תחושת המשמעות של הילד.
אז מה יותר חשוב? נכון, יהיה קצת בלגן (או הרבה..). נכון, יכול להיות שהסדר קצת יתערער ולוח הזמנים המתוקתק שלנו ייפגע – אבל הרווחנו בדרך כל כך הרבה. בעצם, הילדים שלנו הרוויחו.

צריך להתרגל לרעיון הזה כי הוא ההפך ממה שהורגלנו לחשוב. אבל ככל שנעביר יותר דברים לאחריות הילדים וככל שנעשה במקומם פחות – ככה נעזור להם בפיתוח הביטחון העצמי ובאמונה שלהם בעצמם.

האמינו בהם שהם מסוגלים לעוף!

שבוע מעולה,
שרלי

נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח אליכם עדכון על פוסטים חדשים

 

תגובות

תגובות